פוסטים אחרונים

דברים שלמדתי על כעס


היום יום ההולדת של אמא שלי. היא היתה אמורה להיות ב 66. מספר יפה. היא נשארה בת 59 וקצת. את הפוסט הזה כתבתי מספר חודשים לאחר לכתה. זו שיחה שמתכתבת איתי עד היום, כל הזמן.

אימי נפטרה. היא סבלה יסורים קשים. כאבי גוף וכאבי נפש . הסוף היה הזוי, כמו תמדברים שלמדתי על כעסונה בסרט של ברגמן. אבא התקשר אלי, הייתי בבריכה עם הילדים, אחרי שישיבת ארוך של מחלה, איתה. הם בעצם היו בדרך לעוד נסיון לטיפול נוסף אבל היא, כבר לא רצתה יותר, לא יכלה יותר. אבא התקשר ואמר בואו, זה הסוף.

כל הדרך לירושלים חשבתי לעצמי, מה אומרים לבן אדם שיודע שהוא הולך למות כל רגע. איך משחררים אותו מכאן, מה מאפשרים לו להגיד? איך פותרים ברגע כל מה שכל כך לא פתור שנים?. כשהגעתי, עדיין היה אור בחוץ, חיכינו לאחי ולאחיה שיגיעו מהצפון, כדי להיפרד.

היא חייכה, היה בה סוג של שקט, של הקלה גדולה. אפשר אפילו לתאר זאת כציפייה והמתנה דרוכה לשחרור. בהתחלה עוד היתה לה סבלנות, אך ככל שהפקקים מהצפון התארכו כך הלך השקט והפך לסערה. כמה מוזר זה לראות את אמא שלי ממש רוצה למות, לגמור עם זה כבר וזהו.

הודיתי לה על כל מה שעשתה בשבילי, היא התנצלה. כנראה ידעה שיש ביננו הרבה להתנצל עליו. אני לא התנצלתי, רק חיבקתי ושאלתי. היום, אני כבר מוכנה להתנצל. בעיקר בפני עצמי. שפיספסתי.

כשהיא חוברה למכונת המוות, שמטפטפת לאיתה את החומר המכלה, המשחרר, ישבנו שם. היא לא רצתה שאלך. רצתה שאמשיך ללטף אותה. עד הסוף אדם רוצה את הליטוף הזה. אמא החזקה, הבטוחה שתמיד יודעת. שוכבת מכווצת מכונסת, נראה שכבר הרבה פחות כואבת. הולכת ומתרחקת ממני, למרות שפתאום, לדקות ספורות בחיינו המשותפים, היא היתה קרובה אלי (ואני אליה?).

רק כשיצאנו משם לנשום ולשחרר, היא יכלה לעזוב בשקט, לקחת הכל ולא להסתובב שוב. כשחזרנו לחדרה, הייתי חייבת לפתוח לה את החלון, שתצא.

האם הנשמה זוכרת את כל מה שהיה עד לאותו הרגע. האם היא זוכרת את ילדיה, בעלה, חייה המיוסרים, השמחים, המאתגרים. או שברגע אחד, הגוף, שלפתע סתם כך היה מוטל על המיטה, נשאר הזכרון היחיד לתקופת חיים שלמה, והנשמה, היא ממשיכה בלי הזכרון המוחשי של חיים?.

מה שבטוח זה שבעבורי המוות שלה היה סיבוב ענק של הבנה.

אני זוכרת את הנסיעה הביתה, אחרי הבכי, הסידורים, ההתארגנות, והעזיבה של הגוף נטול הרוח. אני זוכרת שהבליח אור מיוחד שכזה והתקבלה בתוכי מעין ידיעה שמעכשיו מה שחשוב הוא להיות בשביל כולם, בטוב. אז, לא הבנתי למה זה קשור. היום אני מסוגלת להתחיל לדעת.

לדעת, שאני בוחרת לא לכעוס יותר. מי כמוה ידע כמה כעס אגרתי בתוכי. אפילו כשישבנו שבעה הייתי עדיין כעוסה, מחפשת הצדקות לצדקתי מולה. אבל פתאום, מעט אחרי, הפסקתי לכעוס, התחלתי להתגעגע, וחמור יותר, שכחתי על מה כעסתי. 30 ומשהו שנה עסקתי בלכעוס, את טובי המטפלים פירנסתי בכעסי ופתאום, במותה שכחתי. שכחתי למה הייתי זקוקה לשריון הכעס. העוטף המגן. ממה?

ועכשיו אני מתגעגעת אל כל מה שלא הספקתי, אל החמלה שיכולתי ללמוד שם, אל הלטפל בה ללא שיפוט, אל החיבוק הגדול שלא היה לי את האומץ לבקש, אל הביחד, שתמיד קצת התחמקתי ממנו, אל האמא שתמיד רציתי ואף פעם לא הייתי מסוגלת לקבל.

היו לי 2 חלומות עליה, איתה. הראשון היה שהיא עומדת בחולצתה המפוספסת ואומרת לי "הכל בסדר", כמה אהבה הרגשתי אליה פתאום. בשני חלמתי שהיא כתמול שלשום, מתנהגת כמו שהיתה בחייה, כאילו מזהירה אותי, בהתנהגותה, לא להיות כל כך חומלת ואוהבת וקרובה. מזכירה לי שזה מסוכן. אך הפעם, מזה 30 ומשהו שנה, בחרתי להתעלם מזה, מהסכנה שבהתקרבות.

ופתאום, אין בו צורך יותר, בכעס, שליווה אותי שנים. הכעס ששמר אותי מרוחקת, יודעת, צודקת, ששמר אותי מלא להבלע בחיבוק, שלימד אותי איך לא לאהוב. פתאום הבנתי את האור הזה שמזמין אותי להיות קרובה יותר, נוגעת וגם נגועה.

הייתי שמחה להיות מסוגלת להתחייב לא לכעוס יותר בכלל. על אף אחד. כי כשגם הם ילכו מחיי, הרי לא אזכור על מה כעסתי. רוצה להתחייב לזכור שהכעס הוא רק שריון.

  • Facebook - White Circle