Please reload

Please reload

למה זה ככה?

January 14, 2017

עינת חיימוביץ

 

לפני כמה ימים ירדתי למדבר. מצפה רמון ליתר דיוק. על המצוק, מול פלא הבריאה. זו היתה חוויה מיוחדת. לראות שם שקיעה, זריחה, שקיעה. לשהות בתוך הראשוניות של הטבע. עם מדורה, פויקה שהתחמם כל הלילה וחבר נפש אחד.


קיבלנו שם, לאורך השעות שחלפו, כמה מתנות גדולות לחיים. זה התחיל בלהקת זרזירים (גיליתי את השם אחרי שקצת קראנו על זה) שהמריאה כמקבץ ענק אל עבר השמים. גוש שחור נע בהרמוניה אין סופית. המשיך בצעירה אחת, בחדר לידינו שכאב גדול עלה ממנה. ולמחרת היא לא הפסיקה לנקות את חלונות בקתת הבוץ שלה. שוב ושוב. במעגליות אין סופית. מעגליות של כאב וחרדה. ציפורים נזיריות, כחליות לבנות חזה (שגם את שמן גילינו במגדיר הגוגלי שלנו) שהתקרבו אלינו ואכלו ממזוננו. כל זאת בתוך שיחות ארוכות על חרדות, תקיעות ושיחרור אחד גדול. 
 

בתחילה, כששאלתי את עצמי מה כל זה אומר לי, מדוע כל זה מופיע עכשיו (כן, אני מחסידות המשפט שום דבר לא מתרחש בלי סיבה או לחילופין לכל דבר בעולמי יש משמעות), לא מצאתי את התשובה. אז גם התחלנו לחפש קצת על התופעה המדהימה של הציפורים. אלפי הציפורים שנעו יחדיו בכיוון אחד, התרוממו במקביל, במהירות ובתיאום מושלם, עוררו אצלנו מלא שאלות. איך הן יודעות? יש מנהיג לכל הדבר הזה? אולי יש להן שפה משותפת והן מתקשרות על כך? אולי הריחות או אולי הצלילים?. נדמה כי היתה זו תופעה לגמרי לא ברורה, עוצמתית, מעל להבנתנו. תופעה בלתי מוסברת ובלתי מפוענחת. 
 

  

מסתבר, שההתנהגות הנחילית של הציפורים (וגם של הדגים) היא מאד פשוטה. מי שחקר אותה, קרייג ריינולדס, עשה זאת בשביל לבנות תוכנת בינה מלאכותית של התנהגות להקתית. הוא קרא לזה boids. והוא פישט אותה מאד עבורינו. פתאום מהגודל והעוצמה והפה הפעור נותרו שלושה כללים פשוטים

  1. הפרדה- המנע מלהתנגש בחברי להקה אחרים. 

  2. הערכות-התאם את המהירות לזו של חברי להקה שכנים. 

  3. לכידות-נוע לעבר מרכז המסה של חברי להקה שכנים (חתור לכמעט מגע).

ופתאום, זה נהיה מאד פשוט. מאד קל היה להבין את התופעה. משהו בה נהיה מאד הגיוני, הפחית קצת מעוצמתה הבלתי ניתן לעיכול כמעט. 

  

כאן, אני לוקחת אתכם לשלב השני במסע הזה. הבחורה המנקה (לא מתפקידי לכתור לה כתרים של ocd אך מצוקתה ניכרה). דיברנו על חרדות ועל עוצמתן כשהן מופיעות. מרגישות לחלוטין לא ניתנות לויסות, כמו עוטפות אותך בבוץ טובעני ומייצרות דחף בלתי נשלט לפעולה. לנקות, לעשן, להכות, לצרוח. משהו. רק להשתחרר מהתחושה הקשה. אך כמו סביב תופעת ה biods, כשהתחלנו להבין את החוקיות של החרדה, ברזולוציה נמוכה, סביב המציאות היומיומית היא הופשטה מעוצמתה. איך היא מופיעה, מתי בדיוק היא מתרחשת, כמו מה זה מרגיש, איך היא נראית, מה הסיבה שהופיעה בדיוק באותו הרגע, ממתי היא נכנסה לחיי... ועוד ועוד שאלות שנשאלו בשביל להבין. וגם כאן נוצרו לנו מספר חוקים. כל אחד והחוקיות שלו. ופתאום הפשטנו אותה מעוצמתה, אפילו הצלחנו להבין שהיא עשויה להיות ידידותית בחיינו. 
 

כך מול כל התופעות בחיינו. שמרגישות עצומות, לעיתים בלתי נסבלות. האנליזה שלהן, ההבנה אותן, החוקיות שהופכת שקופה, מאפשרת לנו להיות במודעות ואז, בפעם הבאה כשמשהוא דומה מתחיל להתרחש בגופנו וברגשותינו, אנחנו מסוגלים להיות מחודדים יותר בהקשבה שלנו כלפיו בהבנה שלנו אותו ואז גם לשלוט בו (זה לוקח זמן...).
כמו ציפור אחת בתוך להקת הזרזירים הענקית, שמבינה את החוקים. וכשהפרט בלהקה לידה מתחיל להמריא היא פועלת על פי חוקיות פשוטה. משתדלת לא להיתקל בו אך כן להתקרב אליו, ולעמוד בקצב התעופה שלו. קל. ומרהיב. 
 
המודל הזה איפשר לנו להבין שבאמצעות מספר כללים פשוטים ניתן להסביר התנהגות ותופעות לא מוסברות.
 
כמו הבנה של דפוס בתוכנו. כמו חרדה שכל עוד היא ענקית ולא ברורה היא מאיימת. ברגע שמפרקים אותה לחתיכות ומבינים אותה מבפנים הדפוס הופך ברור פשוט. כמו להקת הזרזירים שבהתחלה נראית תופעה מטורפת בלתי מפוענחת וכשהבנו את החוקים היא נהייתה קלה ופשוטה להבנה.  

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

פוסטים אחרונים
  • Facebook - White Circle