פוסטים אחרונים

מה שיותר עמוק יותר שחור


את הקטע הבא כתבתי לא מזמן. התלבטתי האם לפרסם אותו. כי מה זה אומר עלי, המטפלת, החברה, האמא, שאני גם שוקעת? צוללת לעיתים? אבל אז חשבתי, ביני לביני, שזה חשוב. חשוב לדעת שכולנו צוללים. זה חלק מהמסע הזה בדרך. בודהה שהביא לנו בשורה עמוקה אמר שבלי לדעת את הסבל, לא נוכל להתמודד איתו, לא נוכל לעזור לאחרים לצאת ממנו. כי יש דרך לצאת מהסבל. בסוף הקטע, אני מנסה להביא כמה דרכים להתמודדות, ואולי גם ליציאה ממנו. Once at a time. וכל פעם מחדש. בוקר. תחושה מוזרה בבטן. התעוררות לרגעי ההתחלה הקרבה. פרידה חפוזה מהשבת שהסתיימה. קימה. קר בחוץ. מהר תנורים, מהר לחמניות, מהר חביתות. אוף, שוב נגמרו הביצים. טוב, אז אבוקדו. רק שיהיה להם טעים. ואם לא? אז לא. אבל אז....מהר השקמות, רק שהכל יעבור בנעימות בבוקר הזה. 30 דק להסעה. שעה לגן. שעתיים לתחילת העבודה. והתחושה המוזרה בבטן. עדיין שם. תחושה על רגעי החמצה. מה לא אמרתי, מה עוד לא הספקתי, איך בדיוק את זה עשיתי כשהבטחתי לעצמי שהפעם לא. התבוננות על השבת האחרונה, כשהקול בראש, זה היציב יותר אומר שהכל בסדר. הכל טוב. היה או לא היה. עבר. והקול השני, זה שלא נותן מנוח. שבעיקר לא. לא בסדר, לא יפה, לא מספיק, לא חשוב. תחושה של החמצה. אין לא במונח החמצה אך כולו מסמן את האין. בשנה האחרונה שמעתי את המושג FOMO, קיצור ל-Fear Of Missing Out, או בעברית: הפחד להחמיץ. מדובר בתופעה, כנראה עתיקה כמו המין האנושי של חשש אובססיבי לפספס חוויות, אירועים והזדמנויות. החמצה היא תחושה שונה. היא לא על איפה אינך עכשיו, אלה היא על מה שכבר פיספסת. עבר. כבר אין בזה את ה Fear אלא נותר רק ה Missing out. כי אם בחוויה האובססיבית להחמיץ, אפשר במקרה הכי גרוע לקחת רכב, לעלות על טיסה, להזמין מונית ולהגיע. בהחמצה, רק מכונת הזמן של דוק בראון תוכל לסייע. אך במקום מכונת הזמן נוכחת במוחי מכונה אחרת. מרגע ההשקמה בבוקר. מכונה שמשחזרת שוב ושוב את הטעות (וכשיש יותר מאחת, ובדרך כלל יש יותר מאחת בימים שכאלו) זו ממש מכונה משומנת שמייצרת הקשרים מסובכים בין טעויות, קופצת למסקנות מפלילות ופוגעניות ובעיקר מוכיחה שאת הנעשה אין להשיב. נגמר. בהתחלה צללתי לתוך זה. צלילה חופשית אל תוך המעמקים. כנראה שחמים שם. ואולי אפילו מספק באופן סמוי מין העין. בלי לשים לב, בתוך זמן של יגון (והלקאה) אני שם. חסרת אויר (כך זה בצלילה), נטולת כוחות (בגלל זה טובעים, כך שמעתי) כשהראות מצטמצמת לכדי כחול עמוק (על גבול השחור) אני יודעת בכל כולי שאני לא. Sink back into the ocean שרה fiona apple. שוב ושוב. וכשאני שם. אני שם. פעם היה לוקח לי יובלות לצאת. פעם גם ביקרתי שם בתדירות גבוהה. היום, בתקופה של היום לוקח לי מהר יותר להיזכר. שזהו רק ביקור חפוז בכחול הגדול. שאין צורך לשהות שם. אפשר לשחות למעלה, להוציא את הראש, לצוף קצת ולחזור לחוף. בגלל ההקשבה לרצף החיים, בגלל היכולת לסלוח על טעויות, בגלל ההבנה שהיום אפשר אחרת. בגלל החברות איתי שלא ראוי שאסכסך ביננו עכשיו, אחרי שנים שכבר השלמנו. השלמנו. הגענו להשלמה. שזה מה שיש. ועם זה ננצח. גם אם עשיתי טעות.

אז היום אני יודעת להגיד שכשייש ימים כאלו, שהרגשות לא מווסתים, שהאין עולה על היש, כשצוללים במקום לשחות ולצוף בשמש, יש כל מני אפשרויות.

הבסיס נעוץ בלקרב את החלק האחר, לתוך חיי. לזכור. פשוט לזכור כל מה שקיים. את האהבה הגדולה שנכנסה לחיי ושאני זוכה בה יום יום, לזכור שהשלישיה הנפלאה שיש לי בבית היא עולם ומלואו של חסד ושפע, שהעבודה שלי היא תענוג צרוף ושאני גם די טובה בה, שאת החברות שלי הרווחתי ביושר ובהרבה השקעה ומסירות, שכל מה שיש מסביבי, כל הטוב הזה, גם הוא בא ממני. ולכולנו יש כאלו. איים רבים של טוב ויופי. רק צריך להיזכר.

אופציה נוספת היא לזכור שמנת הסבל היא הזדמנות. הזדמנות לנקות דברים פחות טובים שזרעתי בעברי, הזדמנות ללמוד על סבל וקיומו בעולם, בחיים של אנשים. כי אם אני לא אדע סבל איך אוכל לתת לכל מי שיודע אותו? אז גם בימים כאלו יש הזדמנות ואפילו שמחה.

לדעת ימים כאלו זה גם לדעת להיות נתמך, נעזר, נשען. וזו הזדמנות לתת לאהובים שלי את המתנה הענקית שבתמיכה באחר. החבר הכי טוב שלי, שהרווחתי בשנה וקצת האחרונים, תמיד אומר לי שכשאני נשענת, הוא חייב להזדקף. וזה כיף גדול להיות משענת. אז כשאני במצולות, יש מישהו שמודה על כך שהוא חבל ההצלה. והרי מה כולנו ככ כמהים לו, אם לא להישען קצת? להיות עטופים בחמימות של ידים רחבות שזוכרות לנו חסד של ימים אחרים?

אפשרות רביעית להתבונן על ימים שכאלו זה להבין למה הם נחוצים.

אם החיים שלי הם סרט, למה התסריטאי של הסרט הזה הכניס את הימים האלו לתסריט? למה הם חשובים לי באותו היום בדיוק. במילים אחרות אפשר גם לשאול שאלה, שהרבה אנשים מתקשים לפעמים להתמודד איתה, מה היום הזה, או הדיכדוך הזה משרתים בחיי כרגע. למה הם משמעותיים. לקבל תשומת לב? לקבל הנחות (ולא, לא במכולת)? לוותר לעצמי בטיפוס? סוג של מנוחה? אז לתסריטאי שלי יש לי כמה תשובות. תבדקו אצלכם. בעיקר אם ימים כאלו חוזרים שוב ושוב ושוב. הם לא סתם מונחים להם שם. זה כבר לא רק הטיוטא של התסריט...

בשורה התחתונה, מותר. מותר לרדת נמוך. אבל לזכור שזו כנראה הזדמנות לעלות עוד מדרגה אחת יותר גבוה.

  • Facebook - White Circle