מחשבות על טיפול, יחסים ומשמעות

את הקטע הבא כתבתי לא מזמן. התלבטתי האם לפרסם אותו. כי מה זה אומר עלי, המטפלת, החברה, האמא, שאני גם שוקעת? צוללת לעיתים? אבל אז חשבתי, ביני לביני, שזה חשוב. חשוב לדעת שכולנו צוללים. זה חלק מהמסע הזה בדרך. בודהה שהביא לנו בשורה עמוקה אמר שבלי לדעת את הסבל, לא נוכל להתמודד איתו, לא נוכל לעזור לאחרים לצאת ממנו. כי יש דרך לצאת מהסבל. בסוף הקטע, אני מנסה להביא כמה דרכים להתמודדות, ואולי גם ליציאה ממנו. Once at a time. וכל פעם מחדש. בוקר. תחושה מוזרה בבטן. התעוררות לרגעי ההתחלה הקרבה. פרידה חפוזה מהשבת שהסתיימה. קימה. קר בחוץ. מהר תנורים, מהר לחמניות, מהר חביתות. אוף, שוב נגמרו הביצים. טוב, אז אבוקדו. רק שיהיה להם טעים. ואם לא? אז לא. אבל אז....מהר השקמות, רק שהכל יעבור בנעימות בבוקר הזה. 30 דק לה

לפני כמה ימים ירדתי למדבר. מצפה רמון ליתר דיוק. על המצוק, מול פלא הבריאה. זו היתה חוויה מיוחדת. לראות שם שקיעה, זריחה, שקיעה. לשהות בתוך הראשוניות של הטבע. עם מדורה, פויקה שהתחמם כל הלילה וחבר נפש אחד. קיבלנו שם, לאורך השעות שחלפו, כמה מתנות גדולות לחיים. זה התחיל בלהקת זרזירים (גיליתי את השם אחרי שקצת קראנו על זה) שהמריאה כמקבץ ענק אל עבר השמים. גוש שחור נע בהרמוניה אין סופית. המשיך בצעירה אחת, בחדר לידינו שכאב גדול עלה ממנה. ולמחרת היא לא הפסיקה לנקות את חלונות בקתת הבוץ שלה. שוב ושוב. במעגליות אין סופית. מעגליות של כאב וחרדה. ציפורים נזיריות, כחליות לבנות חזה (שגם את שמן גילינו במגדיר הגוגלי שלנו) שהתקרבו אלינו ואכלו ממזוננו. כל זאת בתוך שיחות ארוכות על חרדות, תקיעות ושיחרור אחד גדול. בתח