גם וגם וגם וגם מאת סבתא שלי

סבתא שלי מצד אמא, היתה אישה שידעה להשפיע על הגבר שלה. במהלך חיינו המשותפים שאלה אותי שתי שאלות שהשפיעו עלי וגרמו לי לתהות מה זה אישה. בעייני. בעינייה.

אחרי הגירושין הראשונים שלי, כשבאתי לספר לה, היא שאלה אותי "המין איתו לא היה טוב?". אז הבנתי בגיל 27, שגם בעייני נשים מבוגרות (קצת יותר ממה שאני עכשיו, תכלס), מין זה משהו שצריך להיות טוב. שחשוב להנות ממנו. שהרי אם לא, זו עילה לגירושין, לדברי סבתא שלי. תהיתי אז, האם היא אולי שאלה בעצם אם אני הייתי מספיק טובה בשבילו ואולי הוא עזב אותי בגלל ש"לא נתתי לו מספיק" אבל היא ידעה שאני זו שעזבתי אותו, אז אולי היא כן שאלה, אמרה, שמין זה משהו חשוב. אפילו גדול. זה היה תענוג לקבל על כך אישור. ועוד יותר תענוג לדעת, שאפילו מזה סבתא שלי יודעת להנות.

בפעם השניה שהתחלתי לחשוב על גירושין היא שאלה אותי "למה הייתן צריכות את כל הפמיניזם הזה?" היא טענה שאנחנו הנשים ירינו לעצמינו ברגל. כי אצלהם, בדור שלהם סיפרה, הכל היה ברור. הגבר הוא המפרנס והאישה, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, כל עוד זה לא פוגע בו (בגבר שלה) ובמשפחה. כל עוד הוא בעבודה.

כשהוא בעבודה היא יכולה לעבוד קצת במה שהיא אוהבת (סבתא עבדה בחנות בגדים כי אהבה לייף סטייל). יש לה את הזמן שלה לשבת בבתי קפה (זה היה הזמן שלה לסלט ניסואז ועוגת קצפת 3 שכבות עם אחותה או גיסתה או סתם חברה מהשכונה) וגם הזמן הטוב ביותר לפדיקור, מניקור, מספרה (היא תמיד היתה שמנה אבל מאד מטופחת. ככה גם שרדה את השואה, כבר בגיל 14 על הדרגש באושוויץ היתה מדמיינת את עצמה במספרה. זה מה שהציל אותה היתה מספרת). אבל בצהריים כשסבא שלי הגיע לארוחת צהריים ואחה"צ כששב מהעבודה, היא היתה שם. הרעיה המסורה והדואגת. ככה זה כשהתפקידים היו ברורים. בדור שלהם.

בגיל 20 ומשהו באחת הפעמים שביקרתי אותה, פיטפטנו במטבח הקטן שלה ותוך כדי היא הרתיחה על הגז חלב, פרסה 2 פרוסות עוגה, מהשמרים המשובחים שהיא היתה אופה כל שבוע. 6 עוגות במספר. 2 שוקולד, 2 פרג, 2 אגוזים. היא סידרה הכל יפה על מגש. בדיוק בחמש סבא שלי, מכורסתו בסלון קרא " פרדי, אפשר כוס חלב חם?" והיא, במטבח מחייכת, מרימה את המגש עם כוס החלב ושתי פרוסות העוגה וצועדת לעברו נמרצות. אני הייתי המומה. "איך ידעת?" שאלתי אותה. והיא ענתה שככה זה שהדברים ברורים. שאין בלבול.

זה היה עוד לפני השיחה על הפמיניזם שבה התחלתי להבין שירינו לעצמנו ברגל. אנחנו הנשים שצריכות להיות גם חזקות ומובילות דעה, גם מוצלחות באימהות, בניהול הבית ובזוגיות. מלאות אתגר ועיניין, אך גם שופעות מיניות וקסם, רוך ומסתוריות. וכמובן גם רזות. ברור שרזות. או לפחות שמורות.

סבתא שלי היתה שמנה, שמנה שמורה. כשהיא צעדה עם המגש לעבר כורסתו בסלון היא היתה יפה. זה הרגיש לי נכון. חשבתי לעצמי שהנתינה הזו בשביל הגבר שלה היא מופלאה. אבל לא יכולתי שלא לחשוב שהיא גם קצת פראיירית. ושמה הוא כבר עושה בשבילה. סבא שלי, הניצול הנצחי, השתקן. שרק במהלך "שירים ושערים" בשבתות הרגשתי שהוא קצת חי. סבא שלי, שתמיד עישן את הסיגריות האלו שמחלקים בבתי הכלא, חתיך ואצילי. אבל חלול. גבר עצוב שהלך ושקע לתוך יגונו, הלך ושכח את חייו לאט ובמסירות. עד ששכח לנשום.

מעולם לא שמעתי את סבתא שלי מתלוננת עליו. מתלוננת על יגונו. על כך שהכורסא בסלון היא המקום היחיד בו הרגיש בבית. היא חיה את חיה בנפרד ממנו. אבל הוא לא יכול היה לחיות רגע אחד בלעדיה. וזה כנראה היה הניצחון הגדול שלה. כי בתוך כל החיים העמוסים וההישרדות הבלתי תתואר של החיים שאחרי המלחמה, חיים של חסך ושל בדידות כשהמרכז הוא בבישול, באפיה ובאורחים, היא עשתה חיים. את החיים שהיא רצתה. כי אישה צריכה לדעת לקחת את מה שהיא רוצה, זה מה שהיא תמיד אמרה, או עשתה. מצד אחד, התבלבלתי, היא משרתת אותו. הוא מרכז העולם, והיא חגה סביבו. ומאידך, הבנתי, זו היתה הדרך שלה לסובב את הכל לטובתה. לגרום לו להיות כרוך אחריה ולתת לה להתנהל כרצונה.

כשסבתא רצתה לתת לי כסף, היא היתה מושכת אותי לחדר השינה ושם, מתוך ארון המצעים היתה שולפת מעטפה ומתוכה מושכת שטר. נותנת לי ומוסיפה "שסבא לא יראה, שימי בכיס של המכנס". היא היתה דתיה בכאילו כי לא האמינה בשום דבר ממש. לבשה מכנסיים כשרצתה, נסעה בשבת כשהתאים לה, הלכה לים בבגד ים סקסי, וביקרה בבית הכנסת כשצריך ותמיד עשתה את הכל כאילו, בלי לשים לב, בתמימות/טיפשות חביבה. היא ידעה לעגל פינות ולצאת מזה בשלום. כי כדי להסתדר בעולם, היא הבינה, את צריכה להשתיק את כולם על ידי נתינה ודאגה ואיכפתיות אין סופית, אבל לסובב כך את הדברים שלבסוף יהיה לך מספיק כסף, זמן, פניות ולגיטימציה לעשות כל שבוע פדיקור, מניקור, תספורת ולשבת בבתי קפה. כי ככה היא אהבה.

אז תודה סבתא. שלימדת אותי שיעור גדול בלהיות אישה. לעשות בעיקר את מה שאני אוהבת, להיות מאד קשובה לעצמי, אבל כל זה תוך כדי דאגה והתמסרות אמיתית לסביבה. ופתאום, בתוך החיים החדשים שלי, ותוך כדי הכתיבה של הדברים האלו, זה גם לא נראה לי כל כך מבלבל. הגם וגם הזה.